וואו! לא ראיתי אתכם... מה אתם
עושים פה? אתם בטח רוצים לקרוא על עבודת החקר שלי נכון? חשבתי שתרצו, אבל לפני
שאני אכתוב על הנושא המרכזי שלי (דרך אגב, שיניתי את הנושא לקיבוץ משמר העמק), צריך קודם כל לכתוב על קיבוץ כקיבוץ, אז קחו חטיף, תשבו, תתרווחו ותהנו מהקריאה!
קיבוץ
מהו
קיבוץ?
קיבוץ הוא צורת התיישבות שיתופית ייחודית
לציונות, ליישוב ולמדינת ישראל, המבוססת על שאיפת הציונות להתיישבות מחודשת בארץ ישראל
ועל ערכים סוציאליסטיים - שוויון בין בני האדם ושיתוף כלכלי ורעיוני. הקיבוץ הוא בדרך
כלל יישוב קטן המונה מספר מאות תושבים, ופרנסתו מחקלאות ומתעשייה.
בתקופת
העלייה השנייה ההתיישבות השיתופית הזו כונתה בשם "קבוצה", ומראשית שנות ה-20
של המאה ה-20, בתקופת העלייה השלישית, הוחל לכנותה קיבוץ.
חברי הקיבוצים שימשו מכשיר מרכזי למימוש הציונות ונחשבו לאליטה
החברתית של היישוב ושל המדינה בראשיתה. הקיבוצים החלו כקהילות אשר דגלו בשיתוף מלא
של הרכוש ובשוויון, גם בייצור וגם בצריכה. אולם במהרה התארגנו בפדרציות שנקראו תנועות
והקימו ארגונים פדרטיביים נוספים לצורך מאבקם הפוליטי ביישוב ולצרכים אחרים שדרשו יתרון
לגודל (למשל שיווק משותף על ידי תנובה). ארגונים אלו הפרו מתחילתם את השיתוף המלא אך
לא שינו את הערכים המוצהרים של חיים שיתופיים בקהילה וחינוך משותף בקהילה.
חברי
קיבוצים שימשו בתפקידים מרכזיים ביישוב ובהנהגת המדינה ותרמו תרומה מרכזית להגנה ולפלמ"ח,
שסגל פיקודו הורכב בעיקר מחבריהם. לאחר קום המדינה תרמו חברי הקיבוצים לצה"ל,
במיוחד בעשרות השנים הראשונות לקיומו. תרומה זו התבטאה במתגייסים הרבים ליחידות קרביות,
בטייסים ובאחוז מפקדים גבוה יחסית לאחוז חברי ובני הקיבוצים באוכלוסייה.
עם השנים, חלקה של האוכלוסייה הקיבוצית באוכלוסייה הכללית
בישראל הלך וירד. בשנת 1948, שמונה אחוזים מכלל האוכלוסייה (שהם כ-48,000 נפש מתוך
600,000) בישראל גרו בקיבוצים ולעומת זאת, נכון לשנת 2007, סך כל תושבי הקיבוצים מגיע
ל-119,700 נפש, שהם פחות משני אחוזים מאוכלוסיית המדינה.
לאורך המאה העשרים עברו הקיבוצים
משבר שהביא לשינוי מהותי באופי של רבים מהם. לצד מודל "הקיבוץ השיתופי" או
"הקיבוץ המסורתי", שבו ניתן שכר שווה לכל החברים, צמחו המודלים "הקיבוץ
המתחדש" ו"הקיבוץ המופרט", בהם ניתן לחברים שכר דיפרנציאלי, כמקובל
בשוק העבודה. בשני המודלים, הבעלות על אמצעי הייצור של הקיבוץ נותרה משותפת.
אם כל הקבוצות:
בשנת 1909 הקימו יוסף ברץ, נחום תנפילוב, יוסף וחיותא בוסל,
מרים ברץ וחבריהם ישוב בקצה הדרומי של הכנרת, על אדמות כפר ערבי בשם "אום ג'וני".
הצעירים עבדו עד כה בייבוש הביצות, כבנאים, או בעבודות כפיים במושבות העלייה הראשונה
ובחוות הכשרה באילניה ובכנרת. כעת החלום שלהם היה לעבוד עבור עצמם, ולהכשיר את הקרקע.
הם קראו לקהילה שלהם "קבוצת דגניה", על שם חמשת הדגנים אותם גידלו שם. זו
הייתה הקהילה הראשונית שממנה צמחה בסופו של דבר התנועה הקיבוצית כולה.
חלוצי דגניה עמדו בניסיון הרואי של הסתגלות לתנאי הקשים בעמק
הירדן ועשו זאת תוך כדי מימוש של אוונגרד חברתי של שיתוף שלא היה עוד כמוהו. החלוצים
נענו לקריאתו של גורדון שביקש לחדש את יסוד העבודה ובאמצעותה לשוב אל האדמה כמרכיב
חיוני בזהות האדם. התלאות הפיזיות והרגשיות שהחלוצים עמדו בהם היו יוצאות דופן ורבים
לא עמדו בניסיון ושבו אל ביתם באירופה.
למרות הקשיים, בשנת 1914 נשארו
חמישים חברים בדגניה. קיבוצים אחרים הוקמו סביב הכנרת ובאזור עמק יזרעאל הסמוך. חלק
גדול ממייסדי דגניה עצמם עזבו בהמשך את הקבוצה על מנת לקדם את החקלאות והסוציאליזם
בקרב הקיבוצים החדשים שנוצרו בארץ ישראל באותה התקופה. קבוצה מחברי דגניה, בראשות שמואל
דיין עזבו את הקבוצה והצטרפו למייסדי מושב העובדים הראשון, נהלל, ב-1919.
הקיבוץ הראשון:
עין חרוד הוא קיבוץ בעמק חרוד בעמק יזרעאל שהוקם על
ידי חברי גדוד העבודה בקיץ של 1921 והתפלג בשנת 1952 לשני קיבוצים: עין חרוד מאוחד
ועין חרוד איחוד.
הקיבוץ הוקם על ידי אנשי העלייה השנייה והעלייה השלישית,
חלוצים וחלוצות חברי גדוד העבודה ואנשי "השומר", שעלו לקרקע בסמוך לפתחו
של מעין חרוד בי"ח באלול 22 בספטמבר 1921, בערבו של יום.
תחילה באו
לאתר כ-35 חברים מהקבוצה שעבדה בראס אל עין (ראש העין, כיום) ליד פתח תקוה. ולמחרת
הצטרפו כ-39 חברים ממחנה גדוד העבודה במגדל. היישוב השיתופי שאותו הקימו נקרא בתחילה:
"פלוגת גדוד העבודה בעמק יזרעאל". מנהיגי היישוב הבולטים בראשיתו היו שלמה
לביא, יהודה אלמוג ומנחם אלקינד, ואחר גם יצחק טבנקין. עין חרוד הוקם מלכתחילה על פי
תכנית "הקבוצה הגדולה" אשר הגה שלמה לביא ואושרה על ידי ההסתדרות הציונית
בקונגרס הציוני ה-12, הסתדרות העובדים, ומפלגות הפועלים: "הפועל הצעיר" ו"אחדות
העבודה".
בקיץ של 1923 התפלג קיבוץ עין חרוד מ"גדוד העבודה".
הצטרפו אליו חבורות חלוצים, והוא הפך ל"קיבוץ ארצי" שפלוגותיו פזורות ברחבי
הארץ. עין חרוד וקיבוצים נוספים הקימו ב-1927 את "הקיבוץ המאוחד".
ב-1931,
בעת שהיה הקיבוץ הראשון שחתם על חוזה התיישבות עם הסוכנות היהודית, מנתה אוכלוסיית
הקיבוץ 240 חברים, 160 ילדים ו-25 תושבים.
בשנת 1937, לאחר תכנון רב שנים, הוקם בפאתיו הצפוניים
של היישוב המשכן לאמנות על שם חיים אתר, המהווה כיום מרכז חשוב לאמנות ישראלית.
רעיון הקיבוץ ומטרותיו:
העולים שבאו לארץ ישראל במהלך העלייה הראשונה היו בעיקרם דתיים והונעו
על ידי המסורת הדתית. לעומתם, העולים אשר היגרו במהלך העלייה השנייה היו בעיקרם חילוניים
והונעו הן על ידי המוסר היהודי והן על ידי אידאולוגיות קוסמופוליטיות כדוגמת שוויון,
הגשמה עצמית והומניזם.
בדומה לשותפים אחרים בתנועה הציונית, חלק מחברי הקיבוץ לא הביאו בחשבון
אפשרות לקיום עימות בין האוכלוסייה היהודית לאוכלוסייה הערבית בארץ. הזרם המרכזי של
התנועה הציונית העריך כי האוכלוסייה הערבית תהיה אסירת תודה על היתרונות הכלכליים אותם
היהודים יביאו עימם. הפלג של התנועה הקיבוצית אשר דגל בהשקפות שמאל, האמין כי האויבים
של האיכרים הערבים היו בעלי הקרקע הערבים, ולא החקלאים היהודים.
רבים מחברי הקיבוצים הראשונים קיוו להיות יותר מאשר רק חקלאיים
פשוטים בארץ ישראל. הם שאפו להקים חברה חדשה בה כולם יהיו שווים וחופשיים מניצול. חברי הקיבוצים
הראשונים רצו להיות חופשיים מלהיות מחויבים לעבוד בשביל אחרים ומהאשמה של ניצול
שכירים לצורך עבודה. כך נולד הרעיון כי קבוצות יהודיות יתאחדו ויחזיקו את הנכס
במשותף.
עיקרון השוויון נלקח מאוד
ברצינות עד שנות השבעים. היו קיבוצים (שהלכו והתמעטו) בהם לקיבוצניקים לא היה
רכוש. מתנות וכסף אותם קיבלו הקיבוצניקים מגורמים חיצוניים ניתנו לעתים לקופה
המשותפת. אם חבר קיבוץ קיבל מתנה בשירותים כגון ביקור קרוב משפחה שהיה רופא שיניים
או טיול לחו"ל אשר מומן על ידי אחד מהוריו – היו חברי קיבוץ שהעלו טענות על
תקינותה של קבלת מתנה מסוג זה.
תנועות קיבוציות:
ישנן 2 תנועות קיבוציות עיקריות והן:
"התנועה הקיבוצית"- המונה בתוכה יותר מ-250 קיבוצים, שנוצרה בעקבות התאחדות בין שתי תנועות קיבוציות: "התנועה הקיבוצית המאוחדת" ו"הקיבוץ הארצי השומר הצעיר".
"הקיבוץ הדתי הפועל המזרחי"- המונה כ-16 קיבוצים.